פריד אבו שקרה
שנת לידה: 1963
מקום לידה: אום אל-פחם
מקום מגורים: אום אל-פחם

פריד אבו שקרה הוא אמן רב תחומי, אוצר, משורר, חוקר אמנות ומרצה במכללת אורנים. הוא נולד בשנת 1963 באום אל-פחם, אח לאמן ואליד אבו שקרה ולאמן סעיד אבו שקרה, מנהל מוזיאון אום אל-פחם. אמו מרים חותנה עם גבר מבוגר בהיותה בת 12 בלבד ונאלצה לגדל שבעה ילדים בתנאי מחסור ועוני, ואף על פי כן הצמיחה משפחה של אמנים פורצי דרך (1). 

פריד אבו שקרה עבר לתל אביב בשנת 1984 על מנת ללמוד בבית הספר לאמנות קלישר, שם סיים את לימודיו בשנת 1988. בשנת 1996 ייסד יחד עם אחיו סעיד אבו שקרה את הגלריה לאמנות אום אל-פחם ועם הפיכתה למוזיאון בשנת 2024 התמנה לאוצר הראשי. כיום הוא מחזיק סטודיו וגלריה בקומה התחתונה בביתו באום אל-פחם במטרה ליצור מקום למפגש אנושי ושיח תרבותי אמנותי מעמיק, כחלק מחלל העבודה והיצירה שלו (2).

פריד אבו שקרה הוא אחד ממייסדי קבוצת איבדאע (ابداع) לאמנות פלסטינית עכשווית בכפר יאסיף (1999), וממייסדי הגלריה לאמנות בנצרת (2008). בנוסף הוא מלמד אמנות וחינוך לאמנות במכללת אורנים. בעבודתו כאוצר וכחוקר הוא תורם להתפתחות גוף כתבים תיאורטי ואינטלקטואלי בנושא האמנות הפלסטינית המקומית. פעולות אלו הפכו אותו לאחת הדמויות הבולטות והמשפיעות בזירת האמנות הפלסטינית המקומית והעמידו אותו כמודל של אמן ומחנך, המשלב פרקטיקה אישית עם אחריות חברתית. 

עבודותיו של פריד אבו שקרה נושאות עמן זיכרונות, חלומות ופחדים, שמאיימים על זהותו הפלסטינית. לעתים קרובות הוא משלב את הציור המערבי יחד עם הערבסק המזרחי. במשך שנים ארוכות הוא יצר שפה ייחודית משלו, שמשלבת בין סימבוליות טעונה לבין ערכים מופשטים. בנוסף, כחוקר ומשורר, הוא מתייחס לקיומו כערבי פלסטיני במדינת ישראל, כחלק מחברה שיש בה תרבויות שונות (3).

יצירותיו של פריד אבו שקרה נשענות לעיתים קרובות על אלמנטים מתוך זיכרון אישי וקולקטיבי פלסטיני: אדמה, כלי חקלאות, סיפורי ילדות, צבר, בולי דואר היסטוריים, בעלי חיים (כגון חתולים ויונים) ונופים כפריים. לטענת האוצרת שולמית באומן, סמלים חוזרים אלו אינם משמשים לייצוג בלבד, אלא כגשר בין שכבות: עבר והווה, זהות אישית וזיכרון קולקטיבי, השדה הטבעי והסכסוך הפוליטי (4). אלמנטים אלו בולטים למשל ביצירה "חתול רחוב", שבה משולבים היופי המסורתי של הקישוטים עם תמונות של מטוסים צבאיים – שילוב חזותי המשקף את הפילוג הקיומי של האזרח הפלסטיני.

השפה החזותית של פריד אבו שקרה מבוססת על שילוב בין קישוטים מזרחיים, סמלים עממיים פלסטיניים וטכניקות מסורתיות, עם עיבוד עכשווי שמדגיש את החומר ומציב אותו במרכז היצירה. אלמנטים כמו ערבסקות, רקמה, דפוסי עץ וקישוטי צמחים, מצטלבים עם סגנון מודרני הנוטה לסמליות ולהפשטה ומייצרים קומפוזיציה חזותית המאזנת בין האסתטיקה הקישוטית לביטוי הרעיוני. דוגמה לכך ניתן למצוא בתערוכה "אדםמה", ביצירה "דמויות ערבסקיות על עץ", שבה הקישוט המסורתי משולב עם צורות מופשטות (5).

הפרקטיקה החומרית של פריד אבו שקרה רחבה ומגוונת: הוא עובד בציור, רקמה, פיסול, חיתוך, עץ, חימר, עור ומדיומים מעורבים. בחירת החומר מותאמת לרעיון וכל חומר מקבל פונקציה סימבולית – נייר רקום בחוטי רקמה, עץ מגולף, אדמה יצוקה בצורות של מטוס קרב, דובי, נעלי ילדה או בובה עם קוצים משיח הצבר. האדמה אינה משמשת רק כסמל מופשט אלא כגוף חי, הקושר בין האדם למקורותיו הראשוניים, בין הגוף לחומר, בין השייכות לשבריריות. החומר עצמו הופך לחלק מהסיפור, המטעין את הדימוי הצורני במשמעויות סמליות ואירוניות. ״כשהייתי קטן לא היו לי צעצועים בבית ובבגרות אני מרגיש שאני רוצה לפצות את עצמי ולהרשות לעצמי להתאים את השימוש בבובות ודובים למסרים אנושיים. בובה של דובי, איך ומה שלא נעשה איתה, היא רלוונטית לכולנו. באמצעותם אני מנסה לעסוק באלימות שקיימת בעולם, אלימות כנגד נשים, או גברים, או ילדים. זה ניסיון להעביר את המסר בשפה הכי פשוטה." (6)

בעבודותיו, פריד אבו שקרה מישיר מבט הן על זרותו כאמן פלסטיני החי בישראל, והן על החברה הפטריארכלית המסורתית בה הוא חי (7). באומן משווה את עבודתו בחומר למחקר גיאולוגי, שבאמצעותו הוא מפענח את השכבות השונות של המושג 'אדמה', הן ככלי עבודה חקלאיים ההופכים כמעט לאובייקטים פולחניים והן מתוך יצירת קשר מהותי בין העבודות שלו לבין עמלנות קראפטית. עמלנות זו מתבטאת בפעולות כמו גילוף בעץ, שיבוץ מתכת, רקמה, חירור וכיור באדמה. בדומה לעבודה חקלאית (חריש או זריעה), פעולות אלו דורשות עשייה סיזיפית, מדויקת, החוזרת על עצמה שוב ושוב ברמת מיומנות גבוהה מאוד ובהבנה עמוקה של חומר וחכמת ידיים (8). גם העיסוק במגדר נוכח ביצירתו, שבה ה'גברי' וה'נשי' מתמזגים, מחליפים תפקידים ותובעים הגדרה מחדש בספקטרום א-בינארי. 

פריד אבו שקרה שואב השראה מהמורשת התרבותית העתיקה והאסתטיקה המזרחית, אך מעצב אותם מחדש. הקישוטים העממיים והסמלים ההיסטוריים הופכים לכלי להצגת שאלות על זהות, אדמה ושייכות בהקשר עכשווי מתוח. השפעות מיתולוגיות ודפוסי סמלים מזרחיים ניכרים ביצירותיו, תמיד בקשר ישיר להווה, שבו הקיום הפלסטיני מתגבש בתנועה בין הזיכרון, הסכסוך והניסיון להגדיר את העצמי בחברה רב-תרבותית (9).

בצד שאלת הזהות, פריד אבו שקרה מבקר באמנותו את חוסר היכולת לשאת ולתת בעניין הכיבוש ואת סוגיית השלום התקועה. בשנת 2008 הציג בבית האמנים בתל אביב את התערוכה "משרד למכתבים מתים" ("Dead letter office"), בהשראת שירותי דואר שבהם נאספים מכתבים שלא הגיעו ליעדם. המסר שלו עובר דרך משרדי ענק בארצות הברית ובאירופה, שבהם נתקעים מכתבים, חלקם מאות שנים וחלקם כבר נשרפו, כי חסרה בהם כתובת הכותב או כתובת הנמען, ומכיוון שכך הם לא נפתחו מעולם ולא הגיעו ליעדם. סיטואציה שבה מסרים, גם כאלה העשויים לפתור את הבעיות הקשות ביותר בעולם לא יגיעו ליעדם (10).

בצד עבודתו כאמן, פריד אבו שקרה כתב מספר ספרי שירה, ביניהם: ,The Song of Liberation (1991–1995)The Colors of the Sunset (1993), Abdullah: The Song of the Body (2013) ו- The Collection of All Songs (2014). השירה, כביטוי עצמי, זהות וחוויה אנושית, משלימה את פעילותו החזותית ומעצבת אותו כאמן רב-ממדי.